הטלת פצצת האטום על הירושימה

באוגוסט 1945, כשלושה חודשים לאחר ששככו הדי הקרבות באירופה, הטילה ארצות הברית שתי פצצות אטום על יפן. הפצצות הללו הוטלו בשעה שסופה של המלחמה כבר נראה באופק, לאחר הפצצות קונבנציונליות אשר הרסו ערים ובתים, והותירו המונים רעבים מיוסרים הקוברים את מתיהם. בעבודה זו אנסה לענות על השאלה, מדוע הטילה ארצות הברית את הפצצה הראשונה על הירושימה ב-6 באוגוסט 1945?

חריגות הפעולה, תוצאותיה ההרסניות והאימה שעוררה בקרב האנושות כולה מחייבים התחקות אחר תהליך קבלת ההחלטות, המידע שהיה בידי הממשל האמריקני ובחינת השיקולים שלהם. בעבודה זו אציג שתי גישות תיאורטיות, ואנסה לבחון את מעלותיהן וחולשותיהן ככלים להסבר ההפצצה: ריאליזם התקפי וקבלת החלטות רציונאלית.

קבלת החלטות רציונאלית הנה בחירה בחלופה הכדאית ביותר מבחינת עלות-תועלת להשגת המטרה שנבחרה. במקרה דנן המטרה הייתה להכניע את יפן תוך זמן קצר, תוך צמצום, ככל הניתן,  של מספר הקורבנות האמריקניים הנדרש לשם כך. ריאליזם התקפי, לעומת זאת, מניח שכל מדינה שואפת להיות הגמון במערכת הבינלאומית. לפיכך, במעשה זה ארצות הברית ביקשה לבסס את כוחה בסדר החדש, תוך הפגנת עליונות צבאית על פני ברית המועצות.   

רקע היסטורי

מלחמת העולם השנייה, אשר פרצה עם פלישת גרמניה לפולין ב – 1939, הטילה את העולם למערבולת דמים. בעלות הברית שכללו בעיקר את בריטניה, ארה”ב, ברה”מ, צרפת ובהמשך סין עשו יד אחת נגד מדינות הציר איטליה, גרמניה ויפן אשר שיתפו ביניהן פעולה. המלחמה הצטיינה באכזריות שטרם נודעה לפנים, בהרג ורצח ללא הפוגה, ובהרס מוחלט שהושת על נופים ועל עמים.

ארה”ב הצטרפה למערכה בעקבות מתקפת פתע יפנית על בסיס חיל הים האמריקני בפרל הארבור ב – 7.12.1941. הפעולה היפנית גבתה את חייהם של 2,345 חיילים ואזרחים, 1,247 פצועים ונעדרים, והוציאה מכלל שימוש תריסר ספינות מלחמה ו-423 מטוסים. למחרת היום הכריזה ארה”ב מלחמה על יפן, וב – 11.12 אסרו גרמניה ואיטליה מלחמה על ארה”ב. איטליה נכנעה כבר ב – 1943, וההפצצות המסיביות של בעלות הברית על הערים הגרמניות אשר זרעו חורבן והרס הכריעו את גרמניה ב-1945.

בפברואר 1945, כאשר היה ברור שגרמניה עומדת לפני כניעה, נפגשו ביאלטה נציגי בעלות הברית המנצחות, יוסיף סטלין, פרנקלין דאלנו רוזוולט ווינסטון צ’רצ’יל במטרה להגיע להסכמה בנוגע לסדר העולמי שיתכונן לאחר המלחמה. רוזוולט ביקש לצרף את רוסיה למלחמה ביפן, וסטלין נעתר. נקבע כי שלושה חודשים לאחר כניעת גרמניה תצטרף בריה”מ למלחמה כנגד יפן, ובתמורה תיטול חלק בממשל הצבאי שיקום בה. בנוסף, ניסה רוזוולט לבנות מסגרת לשיתוף פעולה לאחר המלחמה באמצעות הקמת האומות המאוחדות, ולקדם את “אירופה המשוחררת”, קרי קיום בחירות חופשיות באזורים המשוחררים. עם זאת, העניקו ארה”ב ובריטניה את הסכמתן דה פאקטו להשפעה הסובייטית במזרח אירופה, אשר הייתה באותה עת כבר עובדה מוגמרת, ולשליטה הרוסית בפולין.

ב – 8.5.45 הגיעה המלחמה באירופה אל קצה הרשמי, וההפצצות הופסקו, אולם יפן טרם נכנעה, ושיגרה אלפי קמיקזות על מנת להטביע ספינות אמריקניות. ב – 17 ביולי 1945 התכנסה וועידת פוטסדאם, בה השתתפו צ’רצ’יל, סטלין והארי ס. טרומן, נשיא ארה”ב שנבחר לאחר מות רוזוולט.  הועידה, אשר עסקה בעיקר בגורלה של גרמניה, התאפיינה בגילויי מתיחות בין המנהיגים. המנהיגים החליטו לאלץ את יפן להיכנע ללא תנאים. בועידה סיפר טרומן לסטלין כי יש בידי ארצות הברית נשק גרעיני, עליו ידע סטלין כבר קודם לכן.

בבוקר ה – 6 באוגוסט 1945 הטילה ארצות הברית את הפצצה הגרעינית הראשונה המכונה “ילד קטן” על הירושימה, עיר נמל יפנית ממזרח לאי וכתוצאה מכך כ – 80,000 בני אדם נהרגים במקום. ב – 7 באוגוסט 1945 הכריזה ברית המועצות מלחמה על יפן ופלשה למנצ’וריה. כעבור יומיים בבוקר ה – 9 באוגוסט 1945 הטילה ארצות הברית את הפצצה הגרעינית השנייה, “איש שמן”, על נגסאקי, עיר נמל מזרחית לטוקיו שבה נהרגו כ – 40,000 בני אדם במקום. ב – 14 באוגוסט 1945 נכנעה יפן ללא תנאים מקדימים.

תרומה לכתיבת מאמרים

כתיבת הבלוג מעבר לכך שהיא הנאה צרופה, דורשת זמן, מחקר, ומקורות. לא תמיד המקורות נגישים וישנה הוצאה כספית הכרוכה בכך. אם אהבתם את המאמרים ותרצו לקרוא עוד, אשמח לתרומה. ועכשיו, תיהנו ותודה

ערוץ הטלגרם

הדרך הכי טובה לדעת מתי עולה עוד מאמר לבלוג ולהיות הראשונים לקרוא, היא להצטרף לערוץ הבלוג בטלגרם. הקליקו על הלוגו כדי להצטרף לקהילת קוראי הבלוג

פרק תיאורטי

ריאליזם התקפי

תיאוריית הריאליזם ההתקפי שפותחה על ידי מירשיימר טוענת כי במערכת אנרכית, המתאפיינת בחוסר ודאות ובהיעדר ביטחון, שאיפתן של המדינות לשרוד מניעה אותן לנהוג בתוקפנות ולחתור למקסם את כוחותיהן, עד שהן תצלחנה להוות הגמון במערכת. במלים אחרות, במערכת הבינלאומית, בהעדר מדינת על, כל מדינה תנסה לנצל כל הזדמנות לצבור כוח על חשבון מדינה אחרת תוך שינוי הסטאטוס קוו הקיים, ויצירת סטאטוס קוו עדיף מבחינתה. לנוכח היעדר אמצעי כימות מדויקים לעוצמה, מדינה תשאף לשמור על הסטאטוס קוו רק כאשר היא הופכת  להגמון.

מירשיימר בספרו “הטרגדיה של מדיניות הכוח הגדולה”, מציע חמש הנחות אשר בהתקיימן ניתן להסביר את דילמת הביטחון. ההנחה הראשונה היא שהמערכת הבינלאומית היא אנרכית. בהיעדר גוף אשר מסדיר את היחסים ביניהן ואשר כולן סרות למרותו, היחסים ביניהן נקבעים על פי עוצמתן היחסית. לטענתו, אנרכיה איננה מצב כאוטי אלא מתארת את אופייה של מערכת, הבנויה ממדינות עצמאיות והיעדר מדינת על. ההנחה השנייה מדברת על עוצמה צבאית שיש לכל מדינה ושבכוחן לפגועה אחת בשנייה. יש מדינות עוצמתיות יותר ועוצמתיות פחות, וזה תלוי בכמות הנשק והתחמושת שיש בידן. ההנחה השלישית טוענת כי מדינה לעולם לא תדע מה כוונותיה האמיתיות של מדינה אחרת כלומר אין לדעת בביטחון מה כוונותיה ומהן יכולותיה של מדינה מסוימת לתקוף צבאית מדינה אחרת. במקרים כאלו ישנה חשדנות תמידית ביכולות ובכוונות. ההנחה הרביעית טוענת כי מטרת העל של מדינות הנה הישרדות בזירה הבינלאומית, שמירה על עצמאותן, וריבונותן וביטחונן. ההנחה החמישית גורסת כי מדינה היא שחקן רציונאלי העושה שיקולי עלות-תועלת מבחינה אסטרטגית. מדינה תשקול השלכות מיידיות וארוכות טווח לפעולותיה שלה ולפעולות תגמול של מדינות אחרות. מירשיימר טוען כי הישרדות בזירה הבינלאומית איננה מוטיבציה מאיימת לכשעצמה, אך כאשר כל הנחות היסוד הללו מתקיימות יחד הן יוצרות תמריצים התנהגותיים עוצמתיים לפעולות תוקפניות אחת נגד השנייה. תוצאותיהם של התמריצים הללו הינם חשדנות ופחד המובילים לפעולות של עזרה עצמית, ולחתירה למקסום כוח היכול להוביל להיווצרות דילמת ביטחון – להפחתת ביטחונן של מדינות אחרות, ולפעולות תוקפניות.

  ניתן לבחון את ההחלטה האמריקנית להטיל את פצצת האטום על הירושימה דרך הפריזמה של מירשיימר. ארצות הברית מבססת את עוצמתה מול מדינות אחרות, ובייחוד מול ברית המועצות המתעצמת, על מנת להפוך להגמון לאחר המלחמה. הפעולה הזו נבעה משיקולים אסטרטגיים אשר לקחה בחשבון את פעולותיה התוקפניות של ברית המועצות במזרח אירופה ואת השפעתה הגדולה על שטחים נרחבים, ואת האספירציות שלה להמשיך ולהפיץ את משנתה הפוליטית והכלכלית במקומות רבים ככל הניתן.

קבלת החלטות רציונאליות

תיאוריית קבלת החלטות רציונאלית היא תיאוריה המתייחסת למדינה כשחקן אוניטרי הפועל כגוף אחד כאילו הוא מתנהל על ידי אדם רציונאלי אחד, המצויד במידע מושלם והשואף למקסימליזציה של ערכיו. תהליך זה נפתח בהגדרת תכליות ו/או ערכים רצויים, נמשך בהתוויית חלופות, בבחינתן ובהשוואתן ומסתיים בבחירה מושכלת בחלופה אופטימלית, באמצעותה מושגים מירב התועלת ומזעור הנזק.

הנחת היסוד היא שהאדם הוא יצור רציונאלי המונע על ידי רצון למקסם רווח ומצויד בכלים קוגניטיביים לעשות זאת. מודל זה מתבסס על המודל הכלכלי שבו האדם אשר לו המידע המושלם והשלם לביצוע החלטות, רוצה למקסם את תועלתו האישית. לתהליך זה יש ארבעה שלבי פעולה, הראשונה שבהן הוא שלב הדיאגנוזה שבו יש צורך בבירור הסיטואציה, איסוף מידע , חיפוש מידע סותר ו/או כוזב ולבסוף הצלבת המידע. השלב השני הנו שלב קביעת יעדים על פי אינטרס לאומי אשר בו יש דירוג מידע על פי חשיבותו והבחנה בין יעדים לטווח קצר וטווח ארוך. השלב השלישי הנו שלב בחירת אלטרנטיבות שבו מקבלי ההחלטות פורשים את כל החלופות שיש בידם, מנפים את החלופות הפחות הגיוניות תוך דירוג עלות-תועלת בפן הכלכלי, דיפלומטי, מדיני, חברתי, פנים מדיני וחיי אדם. העלות תימדד במונחים כספיים, בחיי אדם, בחיילים ובדעת קהל. ולבסוף, הסתברות התוצאה הנדרשת תיבחן תוך שיקול סיכון מול סיכוי, כלומר עד כמה החלופה שנבחרה באמת תיתן את התוצאה המתבקשת. הסבירות לבחירת חלופה מסוימת תלויה בעלותה הנמוכה, וודאות לגבי תוצאותיה הרצויות אל מול חלופות אחרות שתדורגנה בהתאם. השלב האחרון הנו שלב בחירת החלופה הזולה מבין כולם, האפקטיבית מכולן שהסתברותה למימוש היעד תהיה הגבוהה מכולן.

יתרונות המודל הן בכך שהוא פשוט ופרסימוני, הוא מהווה בסיס טוב לפיתוח תיאוריות עם מעט מידע ונותן מרשם איך כדאי להתנהג. עם זאת, לא ניתן להתעלם ממגבלותיו, שהראשונה ביניהן היא המגבלות הפסיכולוגיות. מגבלה זו טוענת גם כי ההנחה שאדם עובד באופן רציונאלי וטכני כמו מחשב איננו ריאלי. למעשה, נראה כי פתרון בעיות בכלל ובעיות סבוכות בפרט על פי מודל שיטתי זה, הנו מעבר לגבולות ההשגה האנושית בשל מגבלות הכרתיות ואינטלקטואליות. לאור המגבלות, הגישה למקורות אינפורמציה, והיכולת לעבד נתונים ולחזות את העתיד חלקיות בל, ומאלצות התעלמות מקרית ובלתי שיטתית מגורמים ומנתונים שונים. המגבלה השנייה שהמודל על פיו מקבל ההחלטות הוא יחיד, קוהרנטי וקונסיסטנטי, איננו מתיישב עם המציאות, בה מקבלי ההחלטות אינם עשויים מיקשה אחת. המגבלה השלישית טוענת כי כל תהליך רציונאלי ושקול לוקח הרבה זמן לכן בעת משבר אין מרחב של זמן שבעיתות של חוסר קונפליקט יש מספיק זמן כדי לקבל החלטה רציונאלית שקולה. המגבלה הרביעית היא שהמודל איננו לוקח בחשבון שיקולים פוליטיים המתחייבים מעצם פעולה במסגרת מציאות פוליטית (צורך בשיתופי פעולה, ביצירת הסכמות וכו’). המגבלה החמישית נובעת מהיעדרו של “ערך מטא-ערכי”, מה שאינו מאפשר דירוג אובייקטיבי של ערכים, ומקשה עד מאד להגיע להסכמה לגביהם.

ניתן לבחון את קבלת ההחלטה האמריקנית להטיל את פצצת האטום על הירושימה דרך המשקפיים של אליסון. ב – 8.5.1945 גרמניה נכנעה סופית לבעלות הברית וארה”ב עדיין ניהלה מלחמה באוקיינוס השקט נגד יפן. לאחר סיום המערכה באירופה דעת הקהל שנלאתה מהמלחמה, דחקה במנהיגים להביא לקץ הקרבות באוקיינוס השקט. כאשר עלה טרומן לשלטון נודע לו כי לארה”ב פצצה גרעינית, אשר תוכל להכריע את המלחמה ללא צורך בכניסה יבשתית על האבדות הכרוכות בה, וללא צורך בעזרתו של סטלין.

ניתוח אמפירי

ריאליזם התקפי

כבר בשלהי מלחמת העולם השנייה שתי המנצחות הגדולות ארצות הברית וברית המועצות צברו עוצמה אדירה במערכת הבינלאומית. סטלין עשה ככל יכולתו על מנת להעמיק את השליטה הסובייטית בשטחים רבים ככל הניתן: הוא הרחיב את השפעתו על מזרח אירופה ומרכז אסיה והשתלט על פולין, אשר היוותה לדידו אזור חיץ ההכרחי לביטחונה של ברית המועצות מפני המערב הקפיטליסטי.

בועידת יאלטה בפברואר 1945 נפגשו שלושת מנהיגי המעצמות המנצחות אשר הביסו את היטלר כדי לדון בעיקר בעיצוב הסדר העולמי לאחר תום המלחמה. מטרתו של רוזוולט הייתה להסכים על “אירופה המשוחררת”, דהינו, על קיום בחירות חופשיות מוקדם ככל הניתן באזורים המשוחררים או בשטחים שהיו נתונים בשליטת מדינות הציר. הוא חפץ שתוקמנה שם ממשלות אשר תענקנה ייצוג רחב לכל הגורמים הדמוקרטיים באוכלוסיה. 

בפועל, נאלצו האמריקנים והאנגלים לתת את הסכמתן לעובדות שקבע סטלין בשטח עוד קודם לכן: השפעה סובייטית נרחבת במזרח אירופה באמצעות ביצור שליטתם במפלגות הקומוניסטיות המקומיות והתנגדות תקיפה לפעילותן של מפלגות פוליטיות לא קומוניסטיות. בנוסף, השתלטו הסובייטים באופן כמעט מוחלט על פולין ואף זכו להכרתם של רוזוולט וצ’רצ’יל בשליטה הזו. לדעת חוקרים רבים, ועידת יאלטה תיזכר כמכירתה הפומבית של פולין ומזרח אירופה לברית המועצות ועיר הבירה הנה מוסקבה. בפולין, ברומניה, בבולגריה ובאוסטריה עסקו הרוסים באחזקת השליטה במפלגות הקומוניסטיות והדרתם של מפלגות פוליטיות לא קומוניסטיות.

כעבור חמישה חודשים, ביולי 1945, התכנסו שוב שלושת מנהיגי המעצמות המנצחות בפוטסדאם שבגרמניה כדי לדון על עתידה של גרמניה. המטרה הראשונית הייתה לשמור על גרמניה מאוחדת תחת שליטת ארצות הברית, בריטניה, צרפת וברית המועצות. אולם, חילוקי דעות חריפים אודות צורות השלטון וניהול הכלכלה בין רוסיה למעצמות המערביות הובילו לקריעת החלק המזרחי ולחלוקת גרמניה בין רוסיה לבין המדינות המערביות.

כוחה הגדל של ברה”מ והתלות ההולכת ופוחתת בשאר המדינות, סימנו יריבות חדשה בין ארצות הברית לברית המועצות. ניכר היה שהעולם עתיד להתחלק לשני אזורי השפעה של שתי המעצמות אשר השקפתן הכלכלית, הפוליטית והחברתית שונות תכלית שינוי זו מזו. החשש מסטלין והניסיון לכונן הגמוניה אמריקאית בעלת עוצמה רבה יותר מהסובייטית, הניעו את טרומן להפגין עוצמה אל מול שאר העולם ומול הרוסים בפרט. במידה רבה ” השימוש בפצצה היה חלק בלתי נפרד מההחלטה לבנייתו.” לנוכח מפלתה של גרמניה ואי כניעתה של יפן, מצא טרומן הזדמנות להפגין את כוחו באוקיינוס השקט.

הועדה שהתכנסה בלוס אלמוס ב – 11-10 במאי 1945, ובחרה את מטרות התקיפה הגרעינית, ניסחה את הקריטריונים אשר בהם צריכים לעמוד היעדים:  (1) מטרה חשובה ראשונה היא כי האזור העירוני יהיה גדול יותר מ 3 ק”מ קוטר, (2) האזור יפגע ביעילות על ידי הפיצוץ, ו (3) התקיפה תהיה עד אוגוסט הבא .. התאמתה של הירושימה נומקה במלים: הירושימה היא בדיוק בגודל המתאים לפגיעה גדולה מאוד. יש גבעות סמוכות אשר צפויות לייצר אפקט מיקוד אשר יגדיל משמעותית את הדף הפיצוץ. מכאן עולה שהקריטריון המרכזי לבחירת יעד הטלת הפצצה היה ההרס שהוא יזרע. המפציצים של לה מיי לא פגעו בהירושימה עד אז, ועל כן ארצות הברית יכולה הייתה להציג את נוראותו של הנשק החדש שלה, למען יראו וייראו.

אם כן, לאור המתיחות בין ברית המועצות לארצות הברית, נמנע טרומן מלקיים את ההסכם בין רוזוולט לסטלין אשר נקבע בועידת יאלטה. על פי הסכם זה כשלושה חודשים לאחר כניעת גרמניה, נקבע כי ברית המועצות וארצות הברית יתקפו במשותף את יפן ובתמורה יקבל סטלין שותפות בניהול הממשל הצבאי שהם יכוננו ביפן לאחר כניעתה. בניסיון להכריע את יפן בעצמה, ביקש טרומן להבטיח את קיומה של מצודה קפיטליסטית, דמוקרטית ופרו אמריקנית במזרח הרחוק.

קבלת החלטות רציונאליות

פרויקט מנהטן הוא שם הצופן של האמריקאים לפיתוח פרויקט הנשק הגרעיני במלחמת העולם השנייה. הפרויקט הושק במסגרת מירוץ חימוש גרעיני בין גרמניה וארצות הברית, לאחר שמדענים אשר הגיעו מאירופה הזהירו את רוזוולט, כי המחקר בתחום הגרעין בגרמניה מצוי בשלב מתקדם ביותר. בשנת 1942 רוזוולט אישר פיתוח מואץ של הפרויקט נגד גרמניה. כשירש טרומן את רוזוולט ב 12.4.1945, היה זה מזכיר המלחמה, סטימסון אשר יידע את טרומן על קיומה של פצצה זו. משנכנעה גרמניה לפני הצלחתו של הניסוי הגרעיני ב – 1945, יפן הפכה ליעד להטלת הפצצה.

המלחמה עם יפן הייתה קשה ומרה עוד מהמתקפה היפנית המפתיעה על פרל הארבור ב- 7.12.1941. לקראת סוף 1944 התקיפו אלפי קמיקזות, טייסים יפנים שהתרסקו עם מטוסיהם על אוניות הצי האמריקני. חרף גילויי רדאר ומסכי אש מאסיביים כנגד מטוסים, גבו הקמיקזות מחיר כבד.  כ – 2,800 מתקיפי קמיקזה הטביעו 34 ספינות צי, פגעו ב – 368 אחרות, הרגו 5,000 מלחים, ופצעו יותר מ – 4,800. הציבור האמריקני נלאה מהמלחמה, ולאחר נצירת האש באירופה, ביקש להביא לקץ הקרבות גם במזרח הרחוק.

 בשלהי 1944 הועבר הגנרל קרטיס לה מיי מאירופה לחזית היפנית. תחת פיקודו הצליח הצי האמריקאי להתאים את הפצצותיו לתנאי האקלים והבנייה ביפן. בשעות הלילה היו מטילים פצצות תבערה על ערי יפן, ומעלים באש את המבנים אשר היו עשויים מעץ ומנייר. למרות עשרות הערים אשר נחרבו, וכחצי מיליון בני אדם שנהרגו, היפנים לא נכנעו.

המצור הימי האמריקאי על יפן הלך והתהדק. בפברואר – מרץ 1945, פלשה ארצות הברית לאי איוו ג’ימה על מנת להשתלט על שדות התעופה שבאי. הקרב היה עקוב מדם והפתיע את האמריקנים בשל המחיר הגבוה בחיי אדם שגבה מהם הקרב: כמעט 6000 חיילים מצאו בו את מותם. באפריל – יוני 1945 ביקשו האמריקנים  לכבוש את האי אוקינאווה על מנת שישמש כבסיס אווירי בפלישה קרקעית ליפן. היפנים נעזרו בהתקפות קמיקזה רבות. כ – 13000 חיילים אמריקנים נהרגו, ו – 763 מטוסים ו – 36 כלי שיט הוצאו מכלל שימוש. רוח הקרב היפנית ונכונותם להילחם עד האדם האחרון, הרתיעו את האמריקנים מפני פלישה קרקעית, ומפני המחיר הכרוך בה, והעדיפו להכריע את המערכה בדרך אחרת.  

 דרישתה של ארצות הברית מיפן להיכנע ללא תנאי נתקלה בהתנגדותם של היפנים, אשר דרשו להותיר את הקיסר במקומו. ב-26.7.45 בעקבות הועידה, ניסחו הארי טרומן וקלמנט אטלי, ראש הממשלה הטרי של בריטניה, את ‘הצהרת פוטסדאם’, בה הם קראו ליפן להיכנע מייד וללא תנאים, אחרת יומט עליה הרס מוחלט. תגובתו של סוזוקי, ראש ממשלת יפן, הייתה “מוקוסאצו”, כלומר “התעלמות”.

כאשר נודע לטרומן על כך שיש ברשותה של ארצות הברית פצצת אטום, הוא סבר כי הכנעת היפנים באמצעות פלישה קרקעית הפכה לבלתי כדאית על פי חישובי עלות – תועלת. ההערכה הראשונית הייתה כי פצצה אטומית תחסוך את המחיר שתגבה פלישה קרקעית, שהוערך בפגיעה של 1.5 כ-מיליון אמריקנים, מתוכם כרבע מיליון הרוגים. ההערכות התבססו על הערכות דומות שהתקבלו ממחקר של מטכ”ל צבא ארה”ב מסוף 1944. המחקר התבסס על ניתוח האבידות בקרב על האי סייפן שבאיי מאריאנה הצפוניים ביוני – יולי 1944, ולפיו, פלישה אמריקאית ליפן תגבה כחצי מיליון הרוגים ועוד כפליים המספר הזה פצועים.

דיון ומסקנות

התיאוריות המוצעות מהוות הסברים מתחרים לשאלה, מדוע הטילה ארצות הברית פצצת אטום על הירושימה. נשאלת השאלה למי מביניהן יש כוח הסברי חזק יותר – מי עמד לעיניהם של מקבלי ההחלטות בארצות הברית – יפן או ברית המועצות? האם הרצון להכריע את יפן ולסיים את המלחמה מהר ככל הניתן היה המניע העיקרי לפעולתה, או שמא הניסיון להפוך להגמון במערכת העולמית החדשה ובתוך כך להרתיע את ברית המועצות?

בסיום המלחמה ניסתה הצוללת הגרמנית יו – 234 להעביר אמצעי לחימה ו – 560 ק”ג של תחמוצת האורניום. על פי התכנית, אמצעי הלחימה ותחמוצת האורניום היו אמורים להינשא על ידי הצוללת יו – 234 כדי לפגוע בסן פרנסיסקו. ב-14.5.45 הצוללת נכנעה לאמריקנים. בצוללת היו בנוסף לבכירים מחיל האוויר הגרמני, ומומחים אזרחיים מתחום התעופה והטילים, גם לוטננט קומנדר טומונגה ולוטננט קומנדר שוג’י, קצינים מחיל הים היפני. לא מן הנמנע, שגילוי ניסיון התקיפה עודד את הממשל האמריקני לזרז את הטלת הפצצה על יפן, ללא קשר למתיחות בינה לבין ברית המועצות.

בנוסף, חוסר האונים לנוכח מתקפות הקמיקזה, עמידתה האיתנה של יפן בגיחות האוויריות המאסיביות ובהפצצות שהומטרו עליה, והקרבות העזים באיוו ג’ימה ובאוקינאווה הרתיעו את האמריקנים מפני כניסה קרקעית ליפן. שימוש בפצצה אשר הייתה אמורה להמיט הרס במידה שאמורה הייתה לשים קץ למלחמה ללא אבדות אמריקנים, הייתה אפוא החלטה רציונאלית; החשש הגדול מפני היפנים בא לידי ביטוי גם באמריקה גופא – בתקופת המלחמה נכלאו בין 112 אלף ל – 120 אלף יפנים אזרחי ארצות הברית בטענה שהם מהווים סכנה ביטחונית, ועלולים לסייע למדינת האם. המתקפה על פרל הארבור בחוף המערבי, הפגזת מתקני הנפט בקליפורניה על ידי צוללות ב – 1942 וכיבושיה באסיה עוררו אימה וצורך בהכנעה ללא תנאים, ללא קשר למערכת היחסים הסבוכה עם הרוסים.

מאידך, השימוש בנשק כה איום נגד אויב הנמצא על סף כניעה מעורר בנוסף לשאלות מתחום המוסר גם תהיות תועלתיות. בפברואר 1945 יירט המודיעין האמריקני מברק ששלח הנסיך, ראש הממשלה לשעבר, לקיסר ובו כתב שהתבוסה היפנית בלתי נמנעת. באביב 1945 הודה גנרל לה מיי, אשר תכנן וביצע את מסע ההפצצות נגד ערי יפן, תוך הרג רב של אוכלוסייה אזרחית, שלא היה שום קשר בין הטלת הפצצה לסיום מלחמת העולם השנייה. זאת ועוד: הגנרל מקארת’ור הודה שיפן הייתה נכנעת תוך שבועיים, לו היו מודיעים לה שהקיסר יישאר על כנו.

יתרה מזאת, לו הייתה ניצבת יפן בראש דאגותיהם של האמריקנים, ולא ברית המועצות, היה מצופה ממנה להודיע ליפנים שיש לה נשק גרעיני, לאיים עליהם ואולי אף להדגים קודם לכן את השימוש בו בשטח לא-מיושב, על מנת לנסות לייתר את שימוש בנשק נורא שכזה. החולשות הללו מחזקות את תיאוריית הריאליזם ההתקפי, לפיה ההודעה הרוסית ליפנים שלא יחדשו את חוזה הניטרליות ההדדית ביניהם, העברת כוחות רוסיים לגבול רוסיה – מנצ’וריה והתחייבותה של ברית המועצות לתקוף את יפן תוך זמן קצר, הניעה את ארצות הברית להשתמש בנשק הגרעיני. בדרך זו היא ביקשה להבטיח לעצמה בלעדיות בשלטון הצבאי על יפן, והפגנת עליונות צבאית וטכנולוגית על ברית המועצות.

אני סבורה כי גישת הריאליזם ההתקפי משכנע יותר במקרה דנן: היות וארצות הברית הותירה בסופו של דבר את הקיסר במקומו, הרי שהמחלוקת על תנאי הכניעה, אשר נסבה בעיקר על מעמדו של הקיסר לאחר המלחמה, נראית תמוהה; בנוסף, הערכת מספר חיי האדם שנחסכו בפעולה קרקעית, הלכה ותפחה עם השנים. אני למדה מכך כי היה ניסיון להצדיק בדיעבד את הטלת הפצצה, ולשוות להחלטה אצטלה של רציונליות.

כך או כך, במבחן התוצאה, ארצות הברית לא השיגה את יעדיה, על פי כל אחת מהגישות: יפן לא נכנעה אחרי הפצצת הירושימה, וברית המועצות לא התגמשה – היא כבשה את צפון קוריאה והתייצבה אל מול האמריקנים בדרום. בנוסף, החל מרוץ חימוש מואץ, וברית המועצות פיתחה פצצת אטום תוך זמן קצר מאד.

כל זה הוביל למציאות שבה לפתע יש 2 הגמונים בקנה מידה עולמי. לאחד הדביקו את הדב ולשני את האדם עם המגבעת הארוכה. למלחמה החדשה קראו “המלחמה הקרה” אשר הובילה להאצה במירוץ החימוש וחלוקת העולם ל – 2 שיטות ממשל. האחת השיטה הקומוניסטית והשנייה השיטה הדמוקרטית/ליברלית. אגב, זו הייתה ארה”ב אשר הציבה קודם טילים בטורקיה מה שגרם לברה”מ להציב טילים כנגד, בקובה. אלמלא רוברט קנדי אשר הגיע לקובה בדקה ה 99.999, קרוב לוודאי שארה”ב הייתה מקבלת טילים על עריה.

Facebook Comments

    Leave Your Comment Here

    error: