מחאות חברתיות ופוליטיות
ממהומות ואדי סאליב דרך מחאת "הפנתרים השחורים" ומחאת האוהלים, בחירות 1981 ולבסוף כינונה של מפלגת ש"ס
לאורך השנים ידעה מדינת ישראל מאבקים חברתיים ומחאות אשר היוו אתגר בפני המערכת הפוליטית
בשבעה ביוני 2015, נשא נשיא המדינה מר. ראובן (רובי) ריבלין את “נאום השבטים” הידוע, לקראת שנת כהונתו הראשונה בתפקיד. ריבלין טען כי התהליכים הדמוגרפיים יצרו למעשה “סדר ישראלי חדש”, ובו “ארבעה שבטים מרכזיים”: חילונים, דתיים, חרדים וערבים, שהעוינות ביניהם גוברת. בחרתי לפתוח דווקא באזכור נאום חשוב זה משום שהחברה הישראלית למעשה עוד בתקופת היישוב היהודי, הייתה בנויה ממגזרים שהפכו עם השנים לארבעה שבטים מרכזיים.
במאמר זה אדון בשלוש מחאות מזרחיות חשובות שהראשונה שבהן הייתה רדיקלית והאחרות מתונות יותר, אמשיך את הדיון עם הבחירות לכנסת העשירית ב-30 ביוני 1981 אשר לדעתי המחישו ביתר שאת את השסע העדתי, ולבסוף אסיים עם עלייתה של מפלגת ש”ס תוך כדי הדגמה של השסע העדתי בתוך המגזר החרדי או שמא, הימצאותו של השסע העדתי בתוך המגזר החרדי הוא רק אמתלה ראשונית והיסטורית מיני רבות לשם כניסתה של ש”ס לפוליטיקה הישראלית ולעמדות השפעה. אנעל מאמר זה בהתייחסותי לסיבה שלדעתי לא תקום עוד מחאה חברתית המבוססת על השסע העדתי.
ספרו “המאבק המזרחי בישראל” של שלום שטרית הוא למעשה סקירה היסטורית החל מהגעתם ארצה של יוצאי צפון אפריקה וארצות האסלאם, עבור בהפליה הממוסדת בין האשכנזים למזרחים, ועד התגבשות המאבק המזרחי. בשני הפרקים שלפנינו, שטרית מבקש לנתח את המפגשים בין הציונות ומקבלי ההחלטות לבין המזרחים שנדחקו לשולי החברה הישראלית האירופוצנטרית. בחיבורו הוא מטיל זרקור על שתי מחאות מזרחיות חברתיות מכוננות, ואדי סאליב והפנתרים ומצביע על האסטרטגיות של השלטון בניסיונותיו לנטרל את המימד המהפכני במהומות הללו.
סדרת המחאות הראשונה התחילה עם תושבי שכונת ואדי סאליב אשר פרצה כתוצאה מירי משטרת ישראל על אדם מזרחי שיכור בקפה “רוזוליו” שבחיפה בשנת 1959. הירי הזה הלהיט את תושבי השכונה שהביעו כעס על הפערים ברמת ההכנסות בינם לבין האשכנזים שהלכו וגדלו, על האבטלה הגואה בקרב המזרחים ועל הניכור של השלטון הגדל והולך בין דור העולים מצפון אפריקה, החש מוזנח ומקופח לבין דור הוותיקים ‘החברה הישראלית הוותיקה’ שהיו ברובם ממוצא אשכנזי והתנערות מפא”י ממצב הסוציו אקונומי והדחק של מגוריהם בשכונת ואדי סאליב. ממשלת מפא”י קבעה כי יש לבלום את המחאות היזומות בכל האמצעים הדרושים ומינתה וועדה אשר עסקה במצבם של תושבי שכונת ואדי סאליב.
תרומה לכתיבת מאמרים
כתיבת הבלוג מעבר לכך שהיא הנאה צרופה, דורשת זמן, מחקר, ומקורות. לא תמיד המקורות נגישים וישנה הוצאה כספית הכרוכה בכך. אם אהבתם את המאמרים ותרצו לקרוא עוד, אשמח לתרומה. ועכשיו, תיהנו ותודה
ערוץ הטלגרם
הדרך הכי טובה לדעת מתי עולה עוד מאמר לבלוג ולהיות הראשונים לקרוא, היא להצטרף לערוץ הבלוג בטלגרם. הקליקו על הלוגו כדי להצטרף לקהילת קוראי הבלוג
מסקנות הוועדה היו: (1) פינוי ובנייה מחודשת של הבתים בשכונה, (2) דיור חלופי המתאים יותר לצורכיהם, (3) הגדלת תקציבי פינוי המעברות, (4) לא קיימת אפליה מכוונת נגד “עדות המזרח”; המהומות אינן מייצגות את עולי מרוקו ואף לא את שכונת ואדי סאליב.” כעבור מספר חודשים בבחירות לממשלה התשיעית שנערכו בחודש דצמבר 1959, מפלגת מפא”י ברשות דוד בן גוריון זכתה לניצחון הגדול ביותר בתולדותיה. כפי הנראה, מאורעות שכונת ואדי סאליב, גם הרדיקליות שבהן, לא גרמו לטלטלה וזעזוע של מפלגת השלטון המרכזית.
המחאה השנייה, מחאת הפנתרים השחורים, החלה בשנת 1971 וזכתה לסיקורים נרחבים באמצעי התקשורת השונים. תנועת הפנתרים הוקמה על ידי צעירים מזרחים משכונת מוסררה שבירושלים ובה מחו על העוני, הפערים החברתיים, האבטלה בקרב יוצאי מדינות האסלאם, הדחק בדיור, ההזנחה והקיפוח מצד השלטון. שלושת מנהיגי התנועה הבולטים ביותר היו: ראובן אברג’יל, סעדיה מרציאנו (ז”ל) וצ’רלי ביטון אשר אימצו את שמה של תנועתם ‘הפנתרים השחורים’ מתנועת הפנתרים השחורים שבארה”ב אשר נאבקה אף היא בפערים החברתיים והכלכליים ויחס השלטון הגזעני לטענתם, לכהי העור.
אידיאולוגיית הפנתרים הישראלים התבססה על שלושה גורמים עיקריים: (1) פנייה ישירה למגילת העצמאות וניפוץ מיתוס קיבוץ הגלויות על בסיס שוויון, (2) הסתמכות על המרקסיזם ומאבק השחורים בארה”ב, (3) ורדיקליזציה של שיח מאבק השחורים בארה”ב, כלומר שימוש בכרוזים, סיסמאות, שפת המחאה, עימות קולקטיבי ועוצמת המאבק.
תנועת הפנתרים הפכה לתנועה חברתית ממוסדת ומאורגנת ולה אג’נדה לצמצום הפערים בחברה הישראלית הרחבה: הזרמת כספים לתקציבי חינוך, הדיור והרווחה ושיפור תנאי הדיור. במשך שלוש שנים תנועת הפנתרים השחורים ידעה מחאות רדיקליות עם התנגשויות אלימות עם משטרת ישראל, וידעה מחאות מתונות יותר עם ‘מבצע החלב’ שבו צ’רלי ביטון ופעילים נוספים גנבו בקבוקי חלב משכונת רחביה, וחילקו אותם בשכונת האסבסטונים הענייה תחת הסיסמה: “מבצע חלב לילדי שכונות העוני”. ראשי התנועה אף נפגשו בחשאי עם מנהיגי אש”ף והכירו בצורך חיסול הכיבוש ובעצמאות העם הפלסטיני. לדידם, הבעיה של המזרחים ושל הערבים שלובה אחת בתוך השנייה. בשנת 1973 התנועה ניסתה להיכנס עם רשימתה לכנסת, אך נכשלה ולקראת אמצע שנות השבעים, התנועה התפוררה.
פעילות של תנועת האוהלים, שכונת קטמון ט' ירושלים 1973
המחאה האחרונה לה שלום שטרית מקדיש דיון קצר, היא תנועת האוהלים שקמה בשכונת ‘הקטמונים’ שבירושלים בשנות השבעים. התנועה הושפעה מאוד מהפנתרים, ומחתה בעיקר על צמצום הפערים הכלכליים והחברתיים ודרשה בין היתר דיור למעוטי יכולת, טיפול בריאותי חינם, תנאי קיום בכבוד וכיוב’. ההבדל המהותי בין ‘האוהלים’ ל’פנתרים השחורים’ הוא בהתמסדותם של האוהלים בכך שבכל שכונה בירושלים היה ועד שכונתי מייצג.
בסוף דרכה השתתפו מנהיגי תנועת האוהלים בבחירות לכנסת העשירית בשנת 1981, קיבלה 545 קולות ולא עברה את אחוז החסימה אחוז החסימה. סמליל המפלגה נקרא בפשטות “האוהלים” שאותו צירפתי בתחתית פסקה זו.
בניגוד למחאות שצוינו, בחירות 1981 היוו נקודת מפנה מבחינת התייחסות הממסד. מנחם בגין, זיהה למעשה את הפוטנציאל הטמון בבוחר המזרחי בתקופת הבחירות לכנסת העשירית, ובכך יצר שותפות אינטרסים לטווח ארוך בין “הימין הרוויזיוניסטי המקופח” לבין “המזרחי המקופח”, אשר באה לידי ביטוי בדפוסי ההצבעה לליכוד. לדעת הורוביץ וליסק, יש כאן “שימוש בתודעה עדתית לצרכי גיוס פוליטי”, כאשר המפלגה, במקרה זה “הליכוד”, הציגה עצמה כדוברת “ישראל השנייה”. מפלגת הליכוד לפיכך מיקדה את תעמולת הבחירות שלה סביב ההזדהות העדתית אשר לימים נודעה כתעמולת הבחירות הסוערת והקשה ביותר אשר ידעה מדינת ישראל בתולדותיה. זאב שביט מדגיש כי בבחירות 1981 בלטה מגמה של הדגשת המתח הבין עדתי, על ידי יצירה של דיכוטומיה בין “אשכנזיות” למזרחיות” לביסוס יריבות בין שני הצדדים. לטענת גל נור ובלאנדר האשכנזים נטו להצביע בעבור המערך ומזרחים בעבור הליכוד ביחס של 1:3.
יש לציין כי גישתו הפטרונית של בגין בדמות אב המגונן על ילדיו “מידי רשעים” הוכיחה עצמה במיוחד לאור “נאום הצ’חצ’חים” אשר נשא דודו טופז בכיכר מלכי ישראל ב-27 ביוני 1981, שלושה ימים לפני הבחירות המרכזיות לכנסת, במעמד עצרת הבחירות המסכמת של מפלגת “המערך” ברשותו של שמעון פרס.
המחאה הבאה היא למעשה מחאה חברתית ופוליטית פנים מגזרית ומרתקת לעניות דעתי. הופעתה של ש”ס במרחב הפוליטי בשנות השמונים, אפשרה למאות ולאלפי מזרחים, חלקם מעיירות הפיתוח ומהשכונות, להצטרף לפוליטיקה ולהשתחרר מחיי הדחק. סיפורה המרתק של ש”ס החל עם חיפוש קרקע בירושלים לשם בניית אולפנה לבנות ספרדיות על ידי נסים זאב, והמשיך בניסיון מוצלח לשכנע מצביעים מזרחיים לנטוש את ההצבעה המסורתית ל”אגודת ישראל” ו”המפד”ל” ולהצביע למפלגת ש”ס החדשה. ש”ס – התאחדות הספרדים העולמית שומרי תורה, ממזגת בתוכה את הפוליטיקה האתנית, החברתית והחרדית גם יחד.
מדוע לבשה ההתארגנות העדתית של ש”ס גוון חרדי? תיוגם של המזרחים כדתיים – ושימוש ב’דתיותם’ על מנת להסביר את חוסר יכולתם להשתלב במערביות החילונית הרציונאלית – הפכה בעיני המזרחים עצמם ל’עובדה’, ל’מהות’, למציאות ‘אובייקטיבית’, ‘אותנטית’. במילים אחרות, בתודעתם העצמית של פעילי ש”ס ובוחריה תכני האתניות המזרחית לא התעצבו על ידי הממסד כאמצעי דיכוי, אלא להיפך: התכנים – הלבוש, הניגון, ההכפפה למרותו של רב אחד וחבישתם של אלפי בחורים שתורתם אומנותם את ספסלי הישיבות – הם ה’מסורת’ המזרחית, ועל כן הם תופשים את תנועתם כתנועה רסטורטיבית המבקשת להשיב את הוד הקדומים המזרחי, למרות שלאמתו של דבר, ה’מסורת’ הזו אינה אלא יצירה חדשה; ה’מהות’ הזו הפכה למניע של פעולה או אף מחאה פוליטית נגד אלה הדוחקים אותם.
מיהם אם כן בוחריה של ש”ס? לפי הערכות סבירות, רק כרבע ממצביעי ש”ס הם חרדים – תלמידי ישיבות עתה או בעבר. רוב מצביעיה דתיים שאינם חרדים, מסורתיים וחילוניים; השוואה בין ישובים מזרחים מעלה כי התמיכה בש”ס עולה ככל שאזורי הבחירה עניים יותר, כאשר את עיקר התמיכה היא שואבת מאזורי פיתוח ושכונות העוני בערים הגדולות והבינוניות – הדומות מבחינה סוציו-דמוגרפית לאזורי הפיתוח. לשון אחר: היות וקהל הבוחרים שלה איננו מקיף את כלל הקבוצה האתנית, אלא רק את הרבדים החברתיים-כלכליים שלה, הרי שההצבעה המזרחית לש”ס היא מעמדית. מכאן נובע, כי בוחריה של ש”ס מעניקים לה את קולם לא בשל הדרתם התרבותית, אלא בשל דחיקתם הכלכלית והחברתית לשוליים.
כעת ננתח מדוע מפלגת ש”ס הצליחה לעומת הפנתרים שנכשלו. לדעת שטרית, ש”ס מצליחה למשוך קולות מזרחיים מכיוון שהיא עומדת בצד הימני של הקשת הפוליטית והצלחה זו מנוגדת לניסיון הפנתרים בפוליטיקה הישראלית שנכשלה משום שחברי הפנתרים, לדידו של כהן, זוהו עם הצד השמאלי של הקשת הפוליטית בעיקר בקרב יוצאי מרוקו וזאת משום שהם נפגשו עם נציגי אש”ף וצידדו בסיום הכיבוש ובעצמאותו של העם הפלסטיני. יתרה מזאת, שטרית מציין כי כל עוד הסכסוך הישראלי-פלסטיני יימשך, “המזרחי” יאלץ לאמץ לעצמו תפיסה לאומית, קרי ימין, מפאת הצורך להתבדל מן הערבי. אם כן, מכאן אנו למדים כי יש מתאם בין עדתיות להעדפה פוליטית. מה שמוביל לשאלה, האם בעתיד תפרוץ מחאה בדומה למחאות שצוינו בעבודה זו המבוססות על המתח העדתי?
גל נור ובלאנדר טוענים כי בשנות ה-90 המובהקות בדיכוטומיית ההצבעה הלכה ופחתה בגלל התרופפות המתח העדתי בחברה תודות לסיעת ש”ס אשר ממזגת מזרחיות עם מסורתיות וחרדיות והשפעתו הגוברת של הקול הרוסי שדפוסי הצבעתו אינם משתבצים היטב בחלוקה העדתית המסורתית בישראל. יתרה מזאת, ניתן לומר כי אם בתחילת קום המדינה הייתה מפלגה אחת אשר למעשה היוותה הגמון במפה הפוליטית, בהמשך נוצרה מערכת דו גושית ולבסוף עד היום אנחנו עדים למערכת פוליטית של רסיסי מפלגות. כיצד כל מה שנאמר לעיל מצדד בטענתי כי מחאה חברתית המבוססת על עדתיות, לא תפרוץ ככל הנראה שוב במדינת ישראל?
בחלק אחרון זה ארצה לחזור ולהתייחס למהפך של 77′ ואילך מרגע עלייתה של מפלגת הליכוד לשלטון בפעם הראשונה. כאמור, הליכוד עלה לשלטון כתוצאה מהבטחתו לאורך כל מסע הבחירות לעשות צדק עם המזרחים ולהביא לאפליה מתקנת של שנים. אך למעשה, אנו יודעים כיום כי מפלגת הליכוד למעשה טיפחה את השטחים הכבושים על חשבון ההשקעות בעיירות הפיתוח ושכונות המצוקה. המזרחים ראו בבגין דמות נערצת ולכן ניתן לומר שזו נקודת ההתחלה של עמעום הבעיה העדתית ותחילתו של שסע נוסף הידוע בדיכוטומיותו של מערכת דו גושית הבנויה מימין ושמאל של המפה הפוליטית.
ציינתי כי כיום אנו עדים למערכת פוליטית של רסיסי מפלגות והיא למעשה מייצגת את הפלגנות החברתית שבה החברה הישראלית שרויה בה מזה שנים מאז המערכת הדו גושית. כאשר ריבלין נאם את “נאום השבטים” הוא התייחס בדאגה כנה למצבה של החברה הישראלית וטען כי החברה בנויה מארבעה שבטים עיקריים אשר לא רק שלא חופפים אחד עם השני ושונים מהותית אחד מהשני אלא אף קרובים מבחינת גודלם אחד לשני. ולכן, “הסדר הישראלי החדש”, דורש מאתנו היום לעבור מהתפיסה המקובלת של רוב ומיעוט, לתפיסה חדשה של שותפות בין המגזרים השונים בחברה הישראלית לפני שיהיה מאוחר מדי. ולפיכך, הסכנה עצמה טמונה בתהליכים הדמוגרפיים המעצבים מחדש את פניה של החברה הישראלית והם אלה אשר יצרו למעשה “סדר ישראלי חדש”. סדר שבו אין עוד רוב ברור ואין מיעוטים ברורים. ולכן, מכאן טענתי כי ככל הנראה, מחאה עדתית כבעבר כבר לא תקום.
Facebook Comments