אידיאולוגיית הפנתרים הישראלים התבססה על שלושה גורמים עיקריים: (1) פנייה ישירה למגילת העצמאות וניפוץ מיתוס קיבוץ הגלויות על בסיס שוויון, (2) הסתמכות על המרקסיזם ומאבק השחורים בארה”ב, (3) ורדיקליזציה של שיח מאבק השחורים בארה”ב, כלומר שימוש בכרוזים, סיסמאות, שפת המחאה, עימות קולקטיבי ועוצמת המאבק.
תנועת הפנתרים הפכה לתנועה חברתית ממוסדת ומאורגנת ולה אג’נדה לצמצום הפערים בחברה הישראלית הרחבה: הזרמת כספים לתקציבי חינוך, הדיור והרווחה ושיפור תנאי הדיור. במשך שלוש שנים תנועת הפנתרים השחורים ידעה מחאות רדיקליות עם התנגשויות אלימות עם משטרת ישראל, וידעה מחאות מתונות יותר עם ‘מבצע החלב’ שבו צ’רלי ביטון ופעילים נוספים גנבו בקבוקי חלב משכונת רחביה, וחילקו אותם בשכונת האסבסטונים הענייה תחת הסיסמה: “מבצע חלב לילדי שכונות העוני”. ראשי התנועה אף נפגשו בחשאי עם מנהיגי אש”ף והכירו בצורך חיסול הכיבוש ובעצמאות העם הפלסטיני. לדידם, הבעיה של המזרחים ושל הערבים שלובה אחת בתוך השנייה. בשנת 1973 התנועה ניסתה להיכנס עם רשימתה לכנסת, אך נכשלה ולקראת אמצע שנות השבעים, התנועה התפוררה.
Facebook Comments