המאבק המזרחי בישראל, סמי שלום שטרית

ספרו “המאבק המזרחי בישראל” של שלום שטרית הוא למעשה סקירה היסטורית החל מהגעתם ארצה של יוצאי צפון אפריקה וארצות האיסלאם, עבור בהפליה הממוסדת בין האשכנזים למזרחים, ועד התגבשות המאבק המזרחי. בשני הפרקים שלפנינו, שטרית מבקש לנתח את המפגשים בין הציונות ומקבלי ההחלטות לבין המזרחים שנדחקו לשולי החברה הישראלית האירופוצנטרית. בחיבורו הוא מטיל זרקור על שתי מחאות מזרחיות חברתיות מכוננות, ואדי סאליב והפנתרים ומצביע על האסטרטגיות של השלטון בנסיונותיו לנטרל את המימד המהפכני במהומות הללו

סדרת מחאות של תושבי שכונת ואדי סאליב פרצה כתוצאה מירי משטרת ישראל על אדם מזרחי שיכור בקפה “רוזוליו” שבחיפה בשנת 1959. הירי הזה הלהיט את תושבי השכונה שהביעו כעס על הפערים ברמת ההכנסות בינם לבין האשכנזים שהלכו וגדלו, על האבטלה הגואה בקרב המזרחים ועל הניכור של השלטון הגדל והולך בין דור העולים מצפון אפריקה, החש מוזנח ומקופח לבין דור הותיקים ‘החברה הישראלית הותיקה’ שהיו ברובם ממוצא אשכנזי והתנערות מפא”י ממצב הסוציו אקונומי והדחק של מגוריהם בשכונת ואדי סאליב. ממשלת מפא”י קבעה כי יש לבלום את המחאות היזומות בכל האמצעים הדרושים ומינתה וועדה אשר עסקה במצבם של תושבי שכונת ואדי סאליב. מסקנות הוועדה היו: (1) פינוי ובנייה מחודשת של הבתים בשכונה, (2) דיור חלופי המתאים יותר לצורכיהם, (3) הוגדלו תקציבי פינוי המעברות, (4) לא קיימת אפליה מכוונת נגד “עדות המזרח”; המהומות אינן מייצגות את עולי מרוקו ואף לא את שכונת ואדי סאליב”. כעבור מספר חודשים בבחירות לממשלה התשיעית שנערכו בחודש דצמבר 1959, מפלגת מפא”י ברשות דוד בן גוריון זכתה לניצחון הגדול ביותר בתולדותיה. כפני הנראה, מאורעות שכונת ואדי סאליב, גם הרדיקליות שבהן, לא גרמו לטלטלה וזעזוע של מפלגת השלטון המרכזית.

השנייה, מחאת הפנתרים השחורים שהחלה בשנת 1971 וזכתה לסיקורים נרחבים באמצעי התקשורת השונים. תנועת הפנתרים הוקמה על ידי צעירים מזרחים משכונת מוסררה שבירושלים ובה מחו על העוני, הפערים החברתיים, האבטלה בקרב יוצאי מדינות האיסלאם, הדחק בדיור, ההזנחה והקיפוח מצד השלטון. שלושת מנהיגי התנועה הבולטים ביותר היו: ראובן אברג’יל, סעדיה מרציאנו (ז”ל) וצ’רלי ביטון אשר אימצו את שמה של תנועתם ‘הפנתרים השחורים’ מתנועת הפנתרים השחורים שבארה”ב אשר נאבקה אף היא בפערים החברתיים והכלכליים ויחס השלטון הגזעני לטענתם, לכהי העור. אידיאולוגיית הפנתרים הישראלים התבססה על שלושה גורמים עיקריים: (1) פנייה ישירה למגילת העצמאות וניפוץ מיתוס קיבוץ הגלויות על בסיס שוויון, (2) הסתמכות על המרקסיזם ומאבק השחורים בארה”ב, (3) ורדיקליזציה של שיח מאבק השחורים בארה”ב, כלומר שימוש בכרוזים, סיסמאות, שפת המחאה, עימות קולקטיבי ועוצמת המאבק. תנועת הפנתרים הפכה לתנועה חברתית ממוסדת ומאורגנת ולה אג’נדה לצמצום הפערים בחברה הישראלית הרחבה: הזרמת כספים לתקציבי חינוך, הדיור והרווחה ושיפור תנאי הדיור. בחודש אפריל 1971 הפנתרים נפגשו עם רה”מ גולדה מאיר כדי לדון במצבם של יוצאי עדות המזרח. הקליקו כדי לקרוא את הפרטיכל הסטנוגרפי מהמפגש המרתק. במשך שלוש שנים תנועת הפנתרים השחורים ידעה מחאות רדיקליות עם התנגשויות אלימות עם משטרת ישראל, וידעה מחאות מתונות יותר עם ‘מבצע החלב’ שבו צ’רלי ביטון ופעילים נוספים גנבו בקבוקי חלב משכונת רחביה, וחילקו אותם בשכונת האסבסטונים הענייה תחת הסיסמה: “מבצע חלב לילדי שכונות העוני”. ראשי התנועה אף נפגשו בחשאי עם מנהיגי אש”ף והכירו בצורך חיסול הכיבוש ובעצמאות העם הפלסטיני. לדידם, הבעיה של המזרחים ושל הערבים שלובה אחת בתוך השנייה. בשנת 1973 התנועה ניסתה להיכנס עם רשימתה לכנסת, אך נכשלה ולקראת אמצע שנות השבעים, התנועה התפוררה.
אוספים את הפירות”.

תרומה לכתיבת מאמרים

כתיבת הבלוג מעבר לכך שהיא הנאה צרופה, דורשת זמן, מחקר, ומקורות. לא תמיד המקורות נגישים וישנה הוצאה כספית הכרוכה בכך. אם אהבתם את המאמרים ותרצו לקרוא עוד, אשמח לתרומה. ועכשיו, תיהנו ותודה

ערוץ הטלגרם

הדרך הכי טובה לדעת מתי עולה עוד מאמר לבלוג ולהיות הראשונים לקרוא, היא להצטרף לערוץ הבלוג בטלגרם. הקליקו על הלוגו כדי להצטרף לקהילת קוראי הבלוג

המחאה האחרונה שבו שלום שטרית מקדיש מעט עמודים, היא תנועת האוהלים שקמה בשכונת ‘הקטמונים’ שבירושלים בשנות השבעים. התנועה הושפעה מאוד מהפנתרים, ומחתה בעיקר על צמצום הפערים הכלכליים והחברתיים ודרשה בין היתר דיור למעוטי יכולת, טיפול בריאותי חינם, תנאי קיום בכבוד וכיוב’. ההבדל המהותי בין ‘האוהלים’ ל’פנתרים השחורים’ הוא בהתמסדותם של האוהלים בכך שבכל שכונה בירושלים היה ועד שכונתי מייצג.

אליבא דשטרית, תנועת המאבק המזרחי איננה עשויה מקשה אחת: ניתן למקם על ציר רציף את מאפייני המאבק המזרחי. בקוטב הציר האחד מצויים ה’רדיקלים’ אשר מחאה וביקורת נועדו להביא להשתלבות שוויונית מבחינה תרבותית; ואילו בקוטב האחר מצויים ה’מתונים’ השואפים להשתלב במדינה תוך הזדהות עם הנחות היסוד התרבותיות האירופוצנטריות שלה. לדידו, הפעולות של הרדיקלים והמתונים אינן מנותקות זו מזו: המחנה הרדיקלי מכשיר את הקרקע למחנה המתון, על מנת שיוכל לנהל משא ומתן עם הממסד. התנועות, הארגונים והמפלגות המתונות קטפו את פירות המאבק הרדיקלי בישראל, ובמלים אחרות, הרדיקלים מתוארים כמי ש”מנענעים את העץ”, ואילו המתונים הם ש”אוספים את הפירות”.

מקור וויקפדיה

Facebook Comments

    Leave Your Comment Here

    error: