כשהאדם ברא את אדם
וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה, וַיִּפַּח בְּאַפָּיו, נִשְׁמַת חַיִּים; וַיְהִי הָאָדָם, לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
בראשית ב פרק ז
וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ.
בראשית א פרק כ”ז
בחרתי לפתוח בשני ציטוטי בריאת האדם משום שיש הבדל בין שני הפעלים הללו מבחינה לשונית. ניכר כי פרק אחד נכתב מאוחר יותר מהשני ולזה ניכנס טיפה בהמשך. אז, מדוע בחרתי דווקא במיכאלאנג’לו וביצירה האלמותית שלו מהקפלה הסיסטינית? משום שכפי שמצוין בבראשית א’ פרק כ”ז “בצלם אלוהים ברא אותו” הרי שבראשית פרק ב’ פסוק ז’ “ויצר ה’ אלוהים את האדם, עפר מן האדמה” הוא הסבר גשמי או ארצי אם תרצו, המפרט כיצד נוצר האדם. ומכאן כנראה המסקנה כי קווי מתאר האל הם כדמות האדם בעיני מיכאלאנג’לו והגלימה העוטה את האל והמלאכים, היא המוח האנושי.
אקדיש פסקה זו כדי להסביר בקצרה את ההבדלים בין שתי הבריאות הללו. בבראשית א’, הסיפור מתמקד בבריאת העולם בעוד שהאל הוא טרנסצנדנטי (כלומר קיים מעבר לגשמיות ובצורה מסוימת אף לא תלוי בה), הבורא את האדם “יש מאין“, אחרון מבין הבריאות האחרות. יש הסוברים כי הסיבה לכך היא משום שהעולם נברא קודם למענו ומכאן האדם אשר נברא בצלמו הוא שיא בריאתו של האל. לעומת זאת בבראשית ב’ פרק כ”ז הסיפור מתמקד בבריאת האדם וסביבתו בעוד שהאל הוא אנתרופומורפי (מואנש) והאדם נוצר מחומר, כלומר עפר, ולכן היצירה הזו הינה “יש מיש” אשר נוצרה ראשונה ולה נפש אשר מייצגת את היסוד האלוהי באדם.
לעומת זאת, בריאת האדם על פי מיכאלאנג’לו הוא קטע מהפרסקו על תקרת הקפלה הסיסטינית אשר מאנישה את האל לחלוטין על ידי ציורו כאדם מבוגר בעל זקן העוטה גלימה בעוד שאדם עירום לחלוטין. ידו הימנית של האל מושטת לאדם כדי להפיח באפו את נשמת החיים כניצוץ, ומאידך ידו השמאלית של אדם נמתחת לידו של האל כדי לחוש את אצבע אלוהים. יכול להיות שמיכאלאנג’לו הכיר את הפסוק הבא מספר שמות “וַיֹּאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל־פַּרְעֹה, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא” ולכן בחר בו כאן בציור.
בשנת 1990 הציע הרופא האמריקאי פרנק לין משברגר במאמר שפרסם כי הדמויות והצורות שברקע האל מהוות תיאור מדויק אנטומית של מבנה המוח האנושי, ומציגות את האונה המצחית, תצלובת הראייה, גזע המוח, בלוטת יותרת המוח והחריץ המרכזי של המוח הגדול. משברגר אף טען כי בסצנה אכן מתרחשת תקשורת ישירה בין האדם לאל למרות הפער שביניהם, בדומה לתקשורת בין תאי עצב שמעבירים האחד לשני אינפורמציה ביוכימית דרך המרווח הסינפטי.
האדם הוא המדמיין והממציא הגדול ביותר שהייתה לאנושות
ניתוח אנטומי אחר קישר את הסצנה עם אירוע הלידה. לפיו, הבד האדום שסביב האל הוא בצורה של רחם אנושי, והצעיף הירוק, המתנופף מתחתיו, יכול לייצג את חבל הטבור שנחתך זה עתה. כך או אחרת כשהתאוריה הראשונה יוצאת מפיו של סר אנתוני הופקניס, היא נשמעת אמינה לחלוטין.
Facebook Comments